החלטה בתיק בע"מ 8500/12

1.       מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' סגנית הנשיאה א' קובו, כב' סגנית הנשיאה מ' רובינשטיין וכב' השופטת ע' צ'רניאק) בעמ"ש 1086-09-10 מיום 15.10.2012 בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסקי דין והחלטות ביניים שנתן בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (כב' סגנית הנשיאה ט' סיון) בתמ"ש 48871/07, 48870/07, 95795/97 ובבש"א 11600/06 (תמ"ש 95796/97).

2.       חייהם המשותפים של המבקש ומשיבה 1 (להלן: המשיבה) כידועים בציבור הסתיימו בשנת 1999 ולהם בת קטינה, ילידת 1996, משיבה 2 בהליך זה (להלן: הבת). משנת 1997 מנהלים הצדדים הליכים בבתי משפט שונים אשר תשעה מהם הסתיימו עד כה, ורבים אחרים עודם תלויים ועומדים בערכאות שונות. הערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי כלל מספר נושאים, אולם בהליך שלפניי צמצם עצמו לארבעה בלבד לגביהם מתבקשת רשות הערעור. שתיים מהסוגיות עניינן בדירה, סוגיה אחת עוסקת בשאלת המשמורת על הבת, והסוגיה האחרונה עניינה בהנפקת דרכון לבת. לשם בהירות התמונה אמקד מבטי בארבע הסוגיות בהן עוסקת הבקשה, ובהן בלבד, ואפתח בתיאור העובדות הנצרכות לעניין על סדר הסוגיות שהוצגו.

כבר בשלב זה יצוין כי בית המשפט המחוזי סמך את פסק דינו על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מכוחה דחה את כל ערעוריו של המבקש מטעמיו של בית המשפט לענייני משפחה. על כן יוצגו להלן נימוקי בית המשפט לענייני משפחה, בהתאם לאמור בתקנה 460(ג) הקובעת כי "ניתן פסק דין כאמור בתקנת משנה (ב), יראו לעניין הליכים נוספים בבית משפט את תוכן ההחלטה שעליה ערערו כחלק מפסק הדין של בית המשפט שלערעור".

פרשת הדירה - תמ"ש 48870/07 ותמ"ש 48871/07

בשנת 1996, בסמוך לפרוץ המשבר בחייהם המשותפים, רכשו הצדדים דירה אשר נרשמה על שמה של המשיבה. בשנת 1999 עזבו המשיבה והבת את הדירה. לטענת המשיבה נקטה צעד זה בשל התנהגותו הקשה של המבקש וכחלק מהסכסוך אשר חלקים ראשונים ממנו החלו להתברר בבית המשפט לענייני משפחה כבר בשנת 1997. כאשר הבינה המשיבה כי לא תוכל לעמוד בתשלומי המשכנתא כתבה לבנק (פעמיים בשנת 1999 ופעם נוספת ב-2004) כי היא מפסיקה את התשלומים וביקשה ממנו כי יממש את ההלוואה מתוך כספי מכירת הדירה. המבקש מצידו נותר להתגורר בדירה ומעת לעת כיסה את פיגורי תשלומי המשכנתא כערב. בשנת 2007 הגיש המבקש תביעה ובה עתר למתן פסק דין שיצהיר עליו כבעלים של מחצית הזכויות בדירה וכן שיצהיר כי המשכנתא תחול רק על חלקה של המשיבה (תמ"ש 48871/07). המשיבה מצידה הגישה תביעה לפינוי המבקש מהדירה הרשומה על שמה ולתשלום דמי שימוש בגין מגוריו בדירה (תמ"ש 48870/07).

תביעות אלו התבררו בבית המשפט לענייני משפחה אשר דחה (מפי כב' סגנית הנשיאה ט' סיון) את תביעת המבקש וקיבל את תביעת המשיבה. בית המשפט לענייני משפחה פרש בהרחבה את נימוקיו וקבע כי "הנכונות להחיל על הידועים בציבור את ההסדר הרכושי הכולל על בני זוג נשואים משקפת את המגמה לחזק מוסד זה, ולקרבו למוסד הנישואים, ואולם ייתכנו מקרים ובית המשפט העליון ציינם, בהם חזקת השיתוף של הידועים בציבור "חלשה" יחסית לזו של בני זוג נשואים" (עמ' 8 לפסק הדין). בנסיבות העניין מצא בית המשפט לענייני משפחה כי רישום הדירה על שם המשיבה נעשה בכוונת מכוון להבטחת עתידה של הבת הקטינה אשר נולדה בסמוך לרכישת הדירה, ובלא שהייתה לצדדים כל כוונת שיתוף באשר לדירה. למסקנה זו הגיע בית המשפט לענייני משפחה מניתוח הנסיבות ובייחוד לנוכח העובדה כי רכישת הדירה התבצעה בסמוך למועד הפירוד. בהתאם לכך נדחתה תביעת המבקש לסעדים ההצהרתיים. משנקבע כי הזכויות בדירה נתונות למשיבה פסק בית המשפט לענייני משפחה כי על המבקש לפנות את הדירה ולשלם למשיבה דמי שימוש על פי תחשיב שהוצג (עמ' 15 - 16 לפסק הדין). זאת בהתאם לפסיקה ביחס לבן זוג שנאלץ לעזוב את דירת מגוריו בעקבות אלימות פיזית או נפשית מצד בן זוגו, ולקביעה כי המבקשת אכן הייתה נתונה תחת אלימות נפשית. מצב זה אילץ אותה "למלט את נפשה" באמצעות עזיבת הדירה (עמ' 15 לפסק הדין).

פרשת המשמורת - תמ"ש 95795/97

          תחילת הסכסוך בין המבקש למשיבה בעניין המשמורת על הבת בסמוך לפרוץ המשבר ביניהם. תביעת משמורת ראשונה הוגשה על ידי המשיבה כבר בשנת 1997 אולם זו נמחקה, ובשנת 1999 הוגשה תביעה עדכנית למשמורת. לאחר שעזבו המשיבה והבת את הדירה הגישה המשיבה ביום 23.8.1999 בקשה למשמורת זמנית במעמד צד אחד והבקשה התקבלה. בפסק דין מיום 22.3.2005 נקבעה משמורת בלבדית למשיבה לצד הסדרי ראיה מורחבים בין המבקש ובין הבת. על פסק דין זה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ס' רוטלוי, כב' השופטת י' שטופמן וכב' השופט י' שנלר) אשר בפסק דינו מיום 29.1.2006 (ע"מ 1180/05) קיבל את הערעור לנוכח השנים הרבות שחלפו בין מועד הגשת התביעה, מועד עריכת התסקירים (עת הייתה הקטינה כבת ארבע) ומועד מתן פסק הדין (מועד בו הייתה בת למעלה מגיל שמונה). בית המשפט המחוזי קבע כי "די בעובדות אלו אשר אינן שנויות במחלוקת, להורות על קבלת הערעור... מעת שהראיות נשמעו שנים לפני מתן פסק הדין, אין כל משמעות לראיות שנשמעו, ואשר היו יפות לשעתן. כך גם בכל הקשור להסתמכות על תסקיר שניתן בשנת 2000... במיוחד יפים הדברים בעת שבית משפט דן בעניין משמורת של קטינה, אשר חלוף הזמן הנו גורם מכריע שיכול ויהיה בו לשנות מצב קודם זה או אחר" (עמ' 5 - 6 לפסק הדין). לנוכח האמור הוחזר התיק לבית המשפט לענייני משפחה "על מנת שיקיים דיון בסוגיות השונות הנצרכות לאור עבור הזמן" (עמ' 10 לפסק הדין). בסופו של דבר, ביום 18.7.2010, כארבע וחצי שנים לאחר מכן, ניתן פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה אשר הכריע את שאלות המשמורת ובו נקבע כך: "בתביעתה של האם... כמבוקש על ידי התובעת, סדרי הראיה אשר הותוו ע"י בית המשפט בהסכמת הצדדים... ימשיכו ויתקיימו במתכונתם עד הגיע הקטינה לגיל 18... בתביעת האב... לאור עבור הזמן, ממועד הגשת התביעה, האמור בתסקירים, רצון הקטינה שקיבל ביטויו במפגשים ביחידת הסיוע, ומאחר והאב לא הראה כל טעם בדין לקביעת המשמורת אצלו, תמשיך משמורתה של הקטינה להיות אצל אימה עד הגיעה לגיל 18".

פרשת הדרכון - בש"א 11600/06 (תמ"ש 95796/97).

          בשנת 2006 הגישה המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב "בקשה דחופה במעמד צד אחד להורות למשרד הפנים להנפיק דרכון לקטינה על סמך חתימת הורה אחד" לצורך נסיעה משפחתית לחו"ל. ביום 15.8.2006 ניתנה החלטה אשר העניקה את המבוקש וציוותה על משרד הפנים להנפיק דרכון כאמור. לאחר כחודש וחצי הגיש המבקש בקשה לביטול ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד. כשנה וחצי לאחר מכן, ביום 18.6.2008 הגיש המבקש בקשה למתן החלטה בעניין ולמחרת ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה ובה נאמר כי "1. לא מצאתי להזקק לבקשה כפי שהוגשה לאור הזמן (כמעט שנתיים) ובהתאם מכך שנתנה החלטה בבש"א זו ב-2.11.06 [החלטת ביניים אשר קבעה דיון בבקשה]. 2. לפיכך בקשה זו נדחית". ביוני 2010 הגיש המבקש הודעה לבית המשפט לענייני משפחה ובסעיף 4 להודעה נאמר: "האב מבקש להוסיף, כי הוא גם עומד על בקשתו שסומנה בש"א 11600/06 במסגרת תמ"ש 95796/97, שבמסגרתה הוגשו תצהירי הצדדים, הוצגו המוצגים ונחקרו בעלי הדין, אך טרם נפלה הכרעה". בית המשפט לענייני משפחה התייחס לסוגיה זו בפסק הדין בעניין המשמורת שנזכר לעיל מיום 18.7.2010 בקובעו "המבוקש בסעיף 4 נדחה, מאחר ובתיק זה ניתן פסק דין, כך שההחלטה בבש"א נבלעת במסגרת פסק הדין".

          על ארבע הכרעות אלו ועל הכרעות אחרות הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי סקר בפסק דינו חלקים נרחבים מהתמונה העובדתית והמשפטית וסיכם את פסק דינו כך:

בנוסף, המערער הגיש ערעורים מרובים, ההליכים מתמשכים תקופה של כמעט 15 שנה בערכאות השונות. 20 הליכים פתח נגד המשיבה (לרבות ערעורים, בקשות רשות ערעור ושתי בקשות רשות ערעור לביהמ"ש העליון). בתי המשפט דנו לא אחת בכל הנושאים שנטענו ע"י המערער ואין מקום לפתוח את כל הסוגיות מחדש לפנינו. זוהי דוגמא לערעור בו ראוי לעשות שימוש בתקנה 460 ב' לתקנות סדר הדין האזרחי, היינו דחיית הערעור מטעמים של ביהמ"ש קמא, וכך אנו עושות. כל הערעורים שהוגשו במסגרת הערעור הנדון, נדחים בזאת".

על פסק דין זה בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות הצדדים

3.       כדרך שהוצגה התשתית העובדתית על סדר הסוגיות, יוצגו טענות המבקש בכל סוגיה ותשובת המשיבה בצידן. יוער כי לצד הטענות הפרטניות והתשובות לגופן של טענות, מדגיש המבקש כי טענותיו - בייחוד אלו הנוגעות לדירה - מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי בשל סטייה נטענת מהלכות קודמות של בית משפט זה. המשיבה לעומתו טוענת כי אין בבקשה כל סוגיה בעלת היבטים משפטיים רחבים אשר איננה יישום גרידא של הלכות קודמות ומכאן שאין ליתן למבקש רשות ערעור בגלגול שלישי.

באשר לפסיקה בעניין הזכויות בדירה טוען המבקש כי שגו ערכאות קמא בדחיית התביעה לסעד הצהרתי חרף הקביעה כי הצדדים חיו כידועים בציבור מספר שנים. לשיטתו "לאחר למעלה מארבעה עשורים בהם בית המשפט העליון נוטע ומשריש את הלכת הידועים בציבור - לא נס ליחה של ההלכה לפיה משנקבע על ידי הערכאה הדיונית כי בידועים בציבור מדובר, הרי על מי המבקש להחריג דירת מגורים, נכס משפחתי מובהק, מהלכת השיתוף - הנטל". המשיבה מצידה טוענת כי על פי הפסיקה, החלת הלכת השיתוף על ידועים בציבור היא לעולם תוצאה של בדיקת נסיבות כל מקרה לגופו. לשיטתה, לנוכח הנסיבות שפורטו בערכאה הדיונית גרסת המשיבה באשר להיעדרה של כוונת שיתוף הוכחה כדבעי באופן שאף אינו מצריך דיון בשאלת הנטל.

באשר להכרעה בדבר פינוי מהדירה ותשלום דמי השימוש טוען המבקש כי יציאת המשיבה מהבית נעשתה מרצונה החופשי ומדגיש כי אף לא ניתן לה כל צו הגנה. לשיטתו "אם מאסה המשיבה במערער ניתנה לה האפשרות ליחד חדר לעצמה בדירה". משכך, שגו לשיטתו ערכאות קמא בחייבן אותו בתשלום דמי שימוש ראויים. עוד טוען המבקש לקיומה של סתירה בין דחיית תביעתו ואי ההכרה בו כשותף בדירה, לבין חיובו בדמי שימוש משל היה שותף. טענות המשיבה בסוגיה זו הן כי חיוב המבקש בדמי שימוש נבע מהעובדה כי עשה שימוש בלבדי בדירה בניגוד לרצון בעליה. ההשוואה למנגנון החיוב של שותפים במקרקעין נעשתה כגזירה שווה, לנוכח ההתחשבנות בתשלומי המשכנתא אשר שולמו על ידי המבקש. בתשובה לטענה כי יציאתה מהדירה נעשתה מבחירה חופשית מזכירה המשיבה כי מדובר בדירת 3 חדרים בגודל של 52 מ"ר וטוענת כי הציפייה להמשך מגורים משותפים בדירה זו בהתחשב בכך שלא חפצה עוד בקשר הזוגיות איננה מתקבלת על הדעת.

טענתו של המבקש בעניין המשמורת היא כי הקביעה לפיה "תמשיך משמורתה של הקטינה להיות אצל אימה" הינה לקונית ואינה עולה בקנה אחד עם העובדה שפסק דינו הקודם של בית המשפט לענייני משפחה בעניין המשמורת בוטל בערכאת הערעור והוחזר לערכאה הדיונית "על מנת שיקיים דיון בסוגיות השונות הנצרכות לאור עבור הזמן", כלשון פסק הדין. דיון שכזה, לשיטת המבקש, לא התקיים בהתחשב בהיעדרו של תסקיר עדכני ובלא שנשמעו סיכומים בטרם מתן פסק הדין. גם את טענה זו מבקשת המשיבה לדחות הואיל ומפסק הדין של ערכאת הערעור משתמע כי על בית המשפט קמא לשקול את הסוגיה "לפי שיקול דעתו לאור הזמן שעבר". על פי קו זה, "לא נדרשו בהכרח שוב תסקיר סעד, לא נדרשו שוב דיונים והוכחות". המשיבה בתשובתה טענה כי "עשה המבקש כמיטב יכולתו כדי לקעקע את מערכת היחסים שלו עם בתו המתבגרת" עד כדי סירובה לפגוש בו. בעקבות זאת הורה בית המשפט לענייני משפחה על קיום המפגשים במסגרת יחידת הסיוע תוך שסגנית הנשיאה מעורבת באופן אישי ופוגשת את הקטינה ואת הוריה באופן שהביא ל"הצלת הקשר שבין הקטינה לאביה". לשיטת המשיבה, על רקע מעורבות זו ומאמצים אלה יש להבין את פסק הדין של הערכאה הדיונית ואין מקום להתערב בו.

בהקשר לסוגיית הדרכון טענת המבקש היא דיונית בעיקרה ולפיה שגה בית המשפט לענייני משפחה בקובעו כי "ההחלטה... נבלעת במסגרת פסק הדין" שהרי בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד אינה יכולה להיבלע בהחלטה שביטולה מתבקש. על סוגיה זו טוענת המשיבה כי מדובר בשימוש לא ראוי בהליכי בית המשפט בהתחשב בעובדה כי מדובר בעניין זניח שהפך ממילא תיאורטי לפני שנים לא מעטות.